<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' מילה</h1>
<h2>דף ז.</h2>
גרסינן בערכין [ז' ע"א] א"ש אשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאין סכין אפי' מר"ה וקורעין את כריסה ופריך פשיטא דהא תנן נפלה עליו מפלת ספק חי ספק מת, ספק שם ספק אינו שם, ספק נכרי ספק ישראל מפקחין עליו הגל מד"ת התם הוי לי' חזקה דחיותא אבל הכא דלא הוי ליה חזקה דחיותא מעיקרא אימא לא קמ"ל דמחללינן שבת אפי' כהאי ספקא. מעוברת שמתה ולד דילה מיית ברישא, מעוברת שנהרגה היא מתה ברישא כל זה כ' בה"ג, והגרי"צ השמיט דין זה, ול"י טעמו ואי משום דתני' רשבג"א... ותו כ' גבי עוברה שהריחה מאכילין אותה [יומא פ"ב ע"א] אי ידיענן אי לא אכלה מתעקר ולדה אע"ג דאמרינן ספק בן קיימא ספק נפל הוא שפיר דמי למיתן לה. ומדתלי בסכנת הולד ולא בדידה אלמא דס"ל משום ס' נפל נמי מחללין (א י') [אפילו] לא הוי סכנה לאמי' וקמ"ל הא דאמרינן היושבת על המשבר מביאין סכין מר"ה בשבת ומקרעין כרסה ומוציאין הולד אפי' לא עקר הולד לצאת ואפי' לא ידעינן אם כלו חדשיו ואע"ג דתנן [אהלות פ"ז] האשה המקשה לילד מביאין סכין וחותכין אותו אבר אבר, יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש, ש"מ קודם שיצא לאו נפש הוא, לענין שבת שאני דתורה אמרה חלל שבת אחת... [חסר] ורואה אני דלשון עוברה שהריחה... ועל המשבר משמע דכלו חדשיו... אבל ודאי כל ספק נפשות להקל. וכל מעוברת דאתעקר ולדא היא גופא בסכנתא, להכי ל"ש בתחלת עבורה ול"ש בסופה כל שהריחה ופניה משתנות ולא מתישבה דעתה מאכילין אותה ביה"כ ודבר אסור שנתאותה לו. וכ' הרב דמ"ש ידעינן אי לא אכלה מתעקר ולד, לאו בידיעה דידן תלי' מלתא, אלא כלומר כשרואין שפניה משתנות, ידעינן דאיכא סכנה, דשכיחא מלתא שאם לא אכלה מתעקר, ומכ"ש אם היא אומרת שנתאותה, דחולה עצמה עדיף מרופאים וכך פרשנו בהל' יה"כ.
<h2>דף ח:</h2>
הא דאמרינן נולד בה"ש של ע"ש ואחר שבת ב' י"ט של ר"ה נמול לי"ב, לאו דוקא ב' ר"ה, אלא בכל מקום שחוגגין י"ט ב' של גליות דינו כר"ה ואיכא דקוראין אותו מילה שלא בזמנה כדאי' פ' במה מדליקין [שבת כ"ד ע"ב] ולא מצינו שום חלוק בין י"ט א' לב' אלא לענין מת ולמכחל עיני' ותנא דמתני' בא"י קאי דליכא התם אלא יום ב' דר"ה ואע"ג דיש לחלק דבר"ה אסור למכחל עיני' ביום ב' מ"מ לא מצינו שחלקו בדבר מצוה דמה שהתירו למצוה ביום ב' של גליות כגון עסק במת ביום ב' ר"ה ג"כ התירו. ומינה מה שלא התירו לצורך מצוה יום ב' דר"ה גם ביום ב' של גליות אסור.
האב חייב למול בנו שנ' וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו א', אותו לא אותה [קדושין כ"ט ע"א], לא מהליה אבוה או מית אבוה מחייב ב"ד למולו דכ' המול לכם כל זכר וכ' נמי בן ח' ימים המול לכם כל זכר, לא מלו ב"ד חייב איהו למימהל נפשי' דכ' וערל זכר אליב"ע ונכרתה, ואי הוי בר י"ג שנין ולא מהיל נפשי' קאי בכרת. אשכחן מיד לדורות מנ"ל שהאב חייב, תנא דברי"ש כ"מ שנ' צוה זרוז ומיד ולדורות, זרוז שנ' צו א"י וחזקהו ואמצהו, מיד ולדורות דכ' מיום א' צוה ה' והלאה לדורותיכם. מ' מילה ביום ח' כל היום, מיהו זריזין מקדימין שנ' וישכם א' בבקר. והיכא דעבר אעשה ביום ח' ימול בין בשוגג בין באונס בין במזיד מצוה למולו אחר ח' והיכא דאתילד ינוקא בה"ש לא מנינן לי' תמניא יומין אלא מלמחר, מפני שלא צוה השם למול תוך ח' כתני' בתוספתא [מגילה פ"א] מגלה ותרומת שקלים מקדימים אבל ספק מילה ועצי כהנים וכו' מאחרין ולא מקדימין, וספק מילה, הנולד בה"ש ותנן [שבת קל"ז ע"א] קטן נמול לח' לט' ליו"ד לי"א לי"ב, נולד בה"ש נמול לט', בה"ש של ע"ש נמול ליו"ד, י"ט אחר שבת נמול לי"א, שני י"ט של ר"ה אחר שבת נמול לי"ב, וטעמא דמילה שלא בזמנה אינו דוחה שוי"ט, קטן החולה אין מלין עד שיבריא, חלצתו חמה נותנין לו כל שבעה להברותו והיינו מעת לעת. ההוא דאתא לקמי' דרבא [נדה מ"ב ע"א] א"ל מהו למימליה בשבת, אמר רבא ס"ד דלא ידע ההוא ג' דשרי למימהל בשבת, א"ל אימא גופא דעובדא היכא, א"ל שמעתיה דצויץ, פי' צועק במעי אמו אפניא דמעלי שבתא ולא אתילד עד שבתא, א"ל ההוא ולד הוציא ר' חוץ לפרוזדר, דאי לאו לא הוי מצייץ, דכמה דאיתיה במעי אמו פיו סתום וטבורו פתוח, והו"ל נולד בה"ש ומילה של"ב וא"ד אה"ש. ויש להזהיר הנשים על הוצאת ראש חוץ לפרוזדר דכנולד דמי ומונין משעת הוצאתו אף יצא כולו בליל שלאחריו וסמכינן עליהו למימהל בשבתא, ויש להזהירם כשנולד סמוך לשקיעה לראות אם עדיין יום או אם נראו ג' כוכבים תינוק שיש לו כאב עינים מעט אי איתפח מלין אותו מיד [יבמות ע"א ע"ב].
